החלטה בתיק רע"פ 5423/12

1.        לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (מפי כב' הנשיאה ד' ברלינר, והשופטים צ' גורפינקל, ומ' סוקולוב) בגדרו נדחה, ביום 18.01.2012, ערעור המבקשת (ע"פ 17979-09-11) על הכרעת דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (מפי כב' השופטת ד' שריזלי) בת"פ 2530-05. בית המשפט המחוזי קיבל, ביום 13.06.2012, את ערעור המשיבה על העונש (עפ"ג 6492-09-11), אשר הושת על המבקשת במסגרת אותו תיק.

           בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל, שתחילתו ביום 17.07.2012, וביצוע העונש עוכב עד להכרעה בבקשה זו.

כתב האישום

2.        נגד המבקשת הוגש כתב אישום, בגין עבירה של סיוע לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן:החוק), ביחד עם סעיף 32 לחוק; ועבירה של מרמה והפרת אמונים , לפי סעיף 284 לחוק.

3.        כתב האישום האמור עוסק במעשי מרמה וזיוף, אשר בוצעו על ידי ארבעה נאשמים, ובתוכם המבקשת, ושמטרתם קבלת החזר מס תשומות בסך 817,820 ש"ח, מתחנת מע"מ ברמלה. זאת, באמצעות הקמת חברה פיקטיבית בתחום מסחר הנעליים (היא הנאשמת 3), פתיחת תיק עוסק במע"מ באמצעות "איש קש", וזיוף חשבוניות, על-ידי הנאשמים 1 ו-2, שעניינן אספקת סחורות לחברה האמורה. המבקשת, היא הנאשמת 4, שימשה בעת הרלוונטית כסגנית ממונה בתחנת מע"מ ברמלה, ובעלת קרבה משפחתית לנאשם 2. במסגרת תפקידה, כך נטען, היא אישרה את ביצוע החזר המס לחשבונה של החברה הפיקטיבית, זאת אף שידעה טרם האישור, כי בעל החברה הינו "עוסק" חדש, אין לו ולא היו לו, מקורות פרנסה בשנה שקדמה להגשת הבקשה, ומדובר בבקשת החזר בסכום גבוה. כל זאת, כך נטען, בכוונה לסייע ליתר הנאשמים לקבל במרמה את סכום הכסף אותו ביקשו.

           נושא החזר המס על-ידי המבקשת, הועבר לאישור של ראש ענף גבייה ואכיפה בתחנת מע"מ ברמלה, שהוא גם מרכז נושא ההחזרים, אשר, לאור מאפייני העוסק וסכום הבקשה, החזירו למבקשת, תוך הפניית תשומת ליבה לנוהל, המחייב בדיקה וביקור בעסק החדש, טרם מתן האישור על החזר המס. למרות זאת, חזרה המבקשת ואישרה את ההחזר המבוקש. בהמשך, פנה ראש ענף הגבייה בתחנה, בשנית, ובאופן אישי, למבקשת, והצביע על החריגות בבקשה, ועל הצורך בעיכוב מתן ההחזר הכספי לנישום. אף על פי כן, אישרה המבקשת את ההחזר המיידי של סכום הכסף, תוך שציינה כי יש לבצע ביקור בעסק, כשלושה חודשים לאחר ביצוע ההחזר בפועל.

           על יסוד אישור המבקשת, הועבר לחשבון החברה הפיקטיבית, ביום 12.12.03, סכום של 817,820 ש"ח.

פסק דינו של בית משפט השלום

4.        לאחר ניהול משפט הוכחות, קבע בית המשפט השלום בהכרעת דינו, כי מעשי המבקשת, עליהם אין מחלוקת, הם שסייעו להצלחת תוכנית המרמה של יתר הנאשמים בתיק, עוד נקבע, כי לאור הראיות הנסיבתיות שהוצגו בבית המשפט, התקיים במבקשת היסוד הנפשי הדרוש, להרשעה בעבירות המיוחסות לה. עוד הובהר, כי בעטיין של הראיות הנסיבתיות המשכנעות, עבר הנטל הטקטי אל כתפי המבקשת ליתן הסבר סביר לפעולותיה, ואולם, טענות ההגנה שבפיה היו משוללות כל יסוד בחומר הראיות. בעקבות זאת, הרשיע בית המשפט את המבקשת בעבירות המנויות בכתב האישום.

5.        בשלב גזר הדין, התייחס בית המשפט לתסקיר שירות המבחן בעניינה של המבקשת, אשר ציין את מצבה הרפואי והרגשי הקשה של המבקשת, כאשר כשנתיים קודם לכן חלתה במחלת הסרטן, ובסופו הומלץ להטיל על המבקשת צו של"צ (שירות לתועלת הציבור), בהיקף של 100 שעות, וכן צו מבחן. עוד נאמר בגזר הדין, כי במועד הטיעונים לעונש, עתר סנגורה לביטול הרשעתה.

           בית המשפט השלום שקל לקולא את העובדה, כי המבקשת היתה אישה נורמטיבית עד לביצוע העבירה, אשר מילאה תפקידים נכבדים ברשות המיסים, מעולם לא הועמדה לדין, ולא נהנתה כספית ממעשה ההונאה, בגינו הועמדה לדין. השיקול העיקרי שנשקל לטובת המבקשת היה מצבה הרפואי, וההתדרדרות הצפויה בו.

           מנגד, נתן בית המשפט את דעתו לחומרת מעשי המבקשת, ולעובדה כי מדיניות הענישה בעבירות מסוג זה הינה השתת עונש מאסר ממושך לריצוי בפועל, למרות נסיבות אישיות קשות, של נאשמים כאלו ואחרים.

           באיזון בין השיקולים, החליט בית המשפט ליתן משקל מכריע לנסיבות לקולא, ובראשן מצבה הרפואי של המבקשת.

6.        לאור זאת, הוטלו על המבקשת העונשים הבאים: צו של"צ בהיקף של 150 שעות, בהתאם לתוכנית שגיבש שירות המבחן; צו מבחן למשך 12 חודשים ממועד מתן גזר הדין; מאסר על תנאי בן 12 חודשים, והתנאי הוא שלא תעבור משך 3 שנים ממועד גזר הדין עבירה מהעבירות בהן הורשעה , לרבות עבירות נסיון וסיוע; קנס כספי בסך 10,000 ש"ח או 90 ימי מאסר תמורתו.

הערעור בבית המשפט המחוזי

7.        המבקשת ערערה לבית המשפט המחוזי על הכרעת הדין, ואילו המשיבה ערערה לאותה ערכאה על קולת גזר הדין.

8.        בית המשפט המחוזי בחן, במסגרת פסק דינו, את עיקר הראיות הנסיבתיות שהוצגו בפני בית משפט קמא, וקבע, כי אין ספק בדבר אשמתה של המבקשת בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום. עוד הובהר, כי המערערת היתה עובדת מיומנת שידעה היטב את הנהלים, והחלטתה לאשר את ההחזר הכספי, על אף כל הנתונים שהיו ברשותה, וההסתייגויות שהעלה בפניה האחראי על ההחזרים, העבירה אל כתפיה את הנטל לנפק הסבר סביר למעשיה, אך לא עלה בידה לעשות כן.

9.        במסגרת פסק הדין התייחס בית המשפט המחוזי לטענת בא כוח המבקשת , עליה חזר "פעמים אין ספור", לפיה כתב האישום אינו מציין את העובדה, שהמבקשת ידעה כי בעל החברה, שבבקשתו טיפלה, קשור לנאשם 2, קרוב משפחתה. ולכן, לגישת בא כוחה, לא ניתן להרשיע את המבקשת, בהתבסס על עובדה שאינה מנויה בכתב האישום. כמו כן, עובדת מודעותה לכך שהנאשם 2 הוא שעומד מאחורי בקשת ההחזר, לא הוכחה בבית המשפט.

           לעניין זה קבע בית המשפט המחוזי, כי כתב האישום מציין שהמערערת פעלה בכוונה לסייע לנאשמים 1 או 2 לקבל במרמה את ההחזר המבוקש, ולא תתכן כוונה לסייע, מבלי שהיתה המבקשת "מודעת לעובדות". לדברי בית המשפט המחוזי, האמירה בכתב האישום, לפיה המבקשת פעלה בכוונה לסייע "כמוה כאמירה כי המערערת היתה שותפה מלכתחילה לתכנון". עובדות אלו הוכחו בבית משפט קמא , שכן בין המבקשת לנאשם 2 היתה קרבה ו"הדעת נותנת כי יש קשר בין הפעילות לאותה הקירבה" (פסקה 18 לפסק הדין).